חתירה למגע היא הבסיס שמצופה מכל חייל, כשהוא פוגש איום. לחתור למגע - ולנטרל את האיום, בדרכים שנקבעו על פי ההנחיות. הציפייה הזאת נכונה הן אצל חייל קרבי, והן לחייל בעורף. "גם לש"ג יש אחריות", נקבע בליל הגלשונים - ובצדק. בדיוק כמו אחיו הקרבי, גם השומר בשער צריך לחתור למגע ביודעו שאם לא יעשה כן, הוא יגדיל את הסכנה לו, לחבריו, ולאזרחים שעליהם הוא נשבע לשמור.
צילום ארכיון: אנשי הדממה בטלגרם
אבל בד בבד עם הציפייה האלמנטרית הזאת, צריך להיזהר מאוד מלקבוע שיש בצה"ל בעיה מערכתית של חתירה למגע. הכי קל לקחת כמה מקרים ולכרוך אותם לכדי מסקנה דרמטית, אבל לא בטוח שזה המקרה. נדרשת פרספקטיבה קצת יותר ארוכה ועמוקה כדי להבין אם משהו יסודי השתבש בהבנה של החיילים את האיום, ואת הדרך שבה מצופה מהם להתמודד מולו.
מדאיגה בהרבה היא התייחסות המפקדים בצה"ל לאירוע. אלה מהם שהביעו כאן דאגה בפני עמיתתי לילך שובל, התבלבלו בתפקידם: הם מפקדים, לא פרשנים. אם יש בעיה, תפקידם לפתור אותה. לתת לחיילים התוהים והטועים מענה חד וברור, שלא יותיר סימני שאלה באירוע הבא.
אחרי האירוע האחרון שבו נחטף בשבוע שעבר נשקו של לוחם מסלול ביחידת אגוז, אמר הרמטכ"ל כי "נחצו קווים אדומים". עם כל הכבוד לרא"ל כוכבי, זאת הדרך הקלה לטפל באירוע, אבל בהודעות לתקשורת לא פותרים בעיות. מצופה ממנו להגיד לחייל הספציפי הזה באגוז מה הוא היה צריך לעשות: ללכת עם מחסנית בנשק? לירות באוויר? להרוג את התוקפים? רק אם הרמטכ"ל יקבע מותר ואסור ברורים, החיילים הבאים יידעו מה מצופה מהם לעשות.
כוכבי כבר פעל באותה הדרך בעבר. גם לאחר שמפקד גדוד הסיור של גולני, סא"ל איוב כיוף, הותקף בשנה שעברה בידי מתנחלים בשומרון, דיבר הרמטכ"ל על "התנהגות פסולה שחובה עלינו להוקיע ולפעול כנגדה נמרצות". הוא צודק כמובן, אבל מתבקש לשאול: איזה כלים הוא נתן לכיוף, ולחיילים ומפקדים אחרים, כדי שלא ייקלעו לסיטואציה דומה בעתיד? ואיך הוא מצפה מהם לנהוג במידה שהם כן ייקלעו לה?
חיילים צריכים הנחיות ברורות ופשוטות. לדעת מה מותר ומה אסור. אי אפשר להשאיר את הדברים ברמה התיאורטית. זאת לא אקדמיה, זאת המציאות של המזרח התיכון.
טועים מי שחושבים שאין קשר בין הרתיעה של צה"ל מלהרוג מחבלים שחדרו לשטח ישראל סמוך למוצב גלדיולה, לבין הרתיעה של חייל בשטח מלפתוח באש. הדברים אולי ברורים לפיקוד הבכיר, אבל בשטח למטה הם מעוררים בלבול. הכי קל ליפול על ראשו של הלוחם באגוז. והכי קל לעשות זאת על מקרה שאין לו תקדים. מי בכלל צפה שבניווט בדד בלילה יתנפלו שני בני מיעוטים על חייל ויתקפו אותו? ואם צפו, למה לא הורו לו לפני שיצא לדרך כיצד עליו לפעול במקרה קיצון כזה?
כך או כך, הבעיה - והפתרון - מונחים אצל המפקדים, לא אצל החיילים. בדיוק כמו שגניבות הנשק בנגב הן לא הבעיה של המילואימניקים בצאלים. בצה"ל כבר נחטפו ונגנבו נשקים בעבר. כולל בתחומי הקו הירוק. וגורמים זרים גם נכנסו ויצאו מבסיסים. אם ישנה בעיה - היא קודם כל בעיה פיקודית. מפקדים לא צריכים להגיד מה לא, אלא מה כן. לחיילים, ולציבור בבית שעליו הופקדו לשמור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו